כשהייתי ילדה קטנה מאוד נהגתי לעוף. זה קרה כמעט כל ערב לפני השינה: הצמחתי לעצמי כנפיים והתעופפתי לבתיהם של ילדים אחרים, יושבת על אדן החלון ומסתכלת. הייתי ציפור קטנה וסקרנית: אהבתי לראות מה הם עושים בלי שאף אחד רואה, על מה הם חולמים, ממה הם מפחדים. אהבתי לחשוב על זה אחר כך: עד כמה הילדים האחרים מעניינים כשהם לבד, איך הם מסתירים את כל הסודות הנפלאים שלהם, את כל החלומות הענקיים שקיימים בהם. ידעתי שהם כמוני, שונים זה מזה מבפנים, למרות שהם נראים דומים מבחוץ.  

עם השנים שכחתי.  

הצורך להיות דומים ומותאמים היה חזק מאוד: זה היה צורך הישרדותי, ממש כמו מזון וקורת גג. אלה שהתאימו – הצליחו. לפחות בקנה המידה שסופק לנו: קנה מידה מדיד, שבודק הצלחות וכישלונות בסולמות ברורים.  

יש לי שלושה ילדים, וכיוון שכך, אני לא יכולה להתעלם מסולמות וממדדים. אני נעשית מוטרדת כשאחד מילדי "מפספס שלב" ונופל מהסולם המסודר. הנפילה מכאיבה לי, ואני מרגישה שאולי נכשלתי כאם, שלא לימדתי משהו חשוב. מה בעצם מפחיד אותי? ובכן, אני מפחדת שהם לא יסתדרו בעולם אם הם לא ילמדו לצעוד בשבילים שהחברה סביבם מסמנת.  

הספר שלפניכם הוא גם אתגר עבורי כאם, כי הוא מתאר אנשים שבאים אלי כדי לעזוב את השביל המסומן וללמוד לעוף. זה לא פשוט. זה לא קורה כמו קסם, באבחה חדה אחת של הדמיון. זו גם לא סדרה של צעדים ברורים ומובנים המכילה פטנטים להגשמה או ליצירתיות.  

אנשים לומדים לעוף פשוט משום שהם לא יכולים אחרת.  
 

לא יכולים יותר 

לפני כשבע שנים פרשתי מעשייה ארוכת שנים בעולם התקשורת. שנה שלמה לא עשיתי כלום. ב"כלום" הכוונה היא ל"שום דבר שמרוויחים ממנו כסף". לקחתי דמי אבטלה ודחיתי עשרות הצעות עבודה. (זה היה מרתק – ככל שהתעקשתי יותר על שנת החופש שלי, כך כמות ההצעות הלכה וגדלה.)  אוהד בעלי תמך בי. אנשים אחרים היו ספקנים ומודאגים, ובצדק. לראשונה בחיי עזבתי את שביל ההצלחות ובדקתי מה באמת אני רוצה. ואנשים סביבי אמרו: "אבל למה לך לבדוק? מה רע לך? את מתוגמלת, את זוכה להערכה. מה הבעיה?"   

היתה בעיה, אבל לא ידעתי להגדיר אותה. הבעיה היתה פנימית ועמוקה: חוסר שקט מצטבר והולך שלא עזב אותי. הרגשתי לא מותאמת, ממש כמו אז, כשהייתי קטנה מאוד. חשתי שמה שמוגדר כחשוב כבר לא חשוב בעיני, וקשה לי להעמיד פנים שאני באמת בתוך המשחק. רציתי לעוף, אבל לא העזתי להגיד את זה.  

ואז, במקום לעוף – נפלתי.  הדברים שהגדירו אותי נעלמו (כי כך בחרתי), אך הדברים החדשים עוד לא נוצרו. וזה כאב. "אז מה את עושה עכשיו?" נשאלתי שוב ושוב, "מה את מתכננת?" אני לא יודעת, עניתי. אני באמת לא יודעת כלום.  
 

"ההרס מתפשט," נאנח הראשון, "גדל וגדל, ומיום ליום יש יותר ממנו, אם אפשר בכלל לדבר על יותר לא-כלום."

"זה מכאיב מאוד"? שאל אטריו.

"לא," אמר טרול הגזעים השני, זה שהיה לו חור בחזה. "לא מרגישים כלום. פשוט חסר לך משהו. ומרגע שזה דבק בך, זה מושך, וכל יום חסר לך קצת יותר. עוד מעט ולא נהיה קיימים כלל." (מתוך "הסיפור שאינו נגמר", העוסק בהעלמות "פנטזיה" בתוך הלא כלום...)¹  

הלא-כלום מתרחב. זה כל מה שידעתי לומר. חסר משהו, ומרגע שזה דבק, זה מושך. כל יום עוד מעט מהלא-כלום. האם זהו דיכאון? לא כך הרגשתי. הרגשתי דחיפוּת, קוצר רוח, תחושה שיש משהו בוער מאוד שעלי לעשות, רק שלא ידעתי מהו.  

וזוהי בדיוק הנקודה שבה רוב האנשים מגיעים אלי לקליניקה, שם אני מלווה אותם באמצעות ביבליותרפיה והתמקדות: אנשים מגיעים עם דחיפות ועם לא-כלום.  הם מגיעים עם תחושת אין ברירה ועם בהילות לנוע. יש להם קשת רחבה ומגוונת של מקצועות. חלקם מצליחים מאוד בעבודתם, אחרים עזבו אותה. חלקם מרגישים קצה של רעיון מקורי, אחרים רק מרגישים שיש שם יותר. אבל איפה?  

"זה" שבפנים 

למדענים? יש את "זה". לאמנים? ברור שיש. וכך גם לממציאים, למעצבים, לבמאים, למוזיקאים... אבל לא לי.  

זו נקודת המוצא שאיתה אנשים מגיעים. הם לא יודעים מה "זה" אומר, אבל הם יודעים שאין להם. לפעמים הם מגדירים את "זה" ככישרון או כיכולת בולטת. אם כך, מה יעשו עם התחושה העמוקה שיש שם משהו בפנים שלא מצליח להתבטא?  

נקודת המוצא של הספר היא ש"זה" קיים בכל אדם. חלקנו בורכנו במזל או בדבר-מה שאִפשר ל"זה" להתגלות בגיל צעיר. אחרים צריכים להיכנס עמוק יותר כדי לגלות. הדרך לשם מתחילה באי-ידיעה, כלומר בהסכמה עמוקה ש"לא-לדעת" הוא אזור שעלינו לעבור דרכו כדי לגלות מהו הדבר שלנו.  

יש לקבל את האפשרות שלא יכול להיות הרס גמור של יכולתו של היחיד לחיים יצירתיים, ושאפילו במקרה הקיצוני ביותר של כניעות ושל היווצרות אישיות כוזבת, חבויים אי שם חיים נסתרים שיש בהם סיפוק בזכות היותם יצירתיים ומקוריים לגבי אותו אדם.(ד.ו. וויניקוט)²  
 

יצירתיות ומקוריות קיימות בנו, גם אם אינן נגלות לעין. יתרה מכך, יצירתיות זו היא הבסיס לתחושת החיוּת שבנו, לתחושה שהחיים שווים מספיק כדי לעשות בתוכם הרבה פעולות קשות או משעממות.

 יצירתיות היא מילה מוגדרת מדי, רבת השתמעויות, אבל בספר אני משתמשת בה משום שהיא ברורה לנו מבפנים. לעתים אדבר על "המהות היצירתית", כלומר אותו דבר פנימי, מהותי, שקיים בתוכנו ומבקש לצאת לאור.  

איכויות סמויות 

אז מה עשיתי עם הלא-כלום? הלכתי איתו לים ודיברתי עם הרבה אנשים שאני אוהבת. קראתי ספרים, מצאתי שכל מי שאני מעריכה פגש ב"לא כלום" במהלך חייו. אני מחבבת ביוגרפיות של מדענים ואמנים, וכך גיליתי שכל ה"גדולים" מדברים על "מבוי סתום", על מפגש התחושה שאי-אפשר לנוע. קראתי על הייאוש של אלברט איינשטיין לפני שפיצח את תורת היחסות, קראתי על הדיכאונות של ביאליק, של ואן גוך, של אורסון וולס. הלא-כלום ואני התיידדנו מעט, אם כי לרוב שנאתי אותו.  

דבר אחד לא עשיתי – לא ברחתי מפניו. גם היום אינני יודעת להסביר מה עזר לי. אלה היו המון דברים ושום דבר. התחלתי ללמוד התמקדות (Focusing), פרי עבודתו הנפלאה של פרופ' יוג'ין ג'נדלין מאוניברסיטת שיקגו, אך בזמן ההוא עוד לא יכולתי לבנות את ההקשר שאיתו אני מרבה לעבוד היום: כיצד ההתמקדות היתה גשר לאיכות סמויה שביקשה לבצבץ החוצה.   

בספר מתוארת הדרך לגעת באיכויות אלה ולהכיר אותן. איכויות אינן תכונות אופי וגם לא "כישרונות". אלה לא "האינטליגנציות המרובות" שמתאר גארדנר (אם כי הן ודאי מחוברות לסוג זה או אחר של אינטליגנציה). האיכויות הפנימיות מורכבות מפרטים קטנים וייחודיים שקיימים בנו, וניתן לגלות אותן ולעבוד עמן. (פרק 2 ופרק 6 דנים בכך בהרחבה.)  

אך הן לא מספיקות, שכן המהלך היצירתי הוא לא רק הגילוי של דבר בתוכנו, אלא גם ההתנסות והעשייה.  

תנועה לא מזוהה 

מובן שהגיע הזמן שבו רציתי לזוז. נחמד בים ובבתי קפה, אבל דמי האבטלה אזלו, וחשוב הרבה יותר הרגשתי שמשהו דוחף אותי, משהו שביקש לנוע.

לכן קראתי מדריכים שונים. באנגלית הם מכונים How to. מדריכים שמסבירים מה עושים כדי לזוז, כדי להצליח ואפילו כיצד ליצור. רציתי מאוד שהם יעזרו לי. אני זוכרת שקראתי את "דרך האמן" של ג'וליה קמרון, ולמרות שהספר הדהד והיה משמעותי, ולמרות שעשיתי בדיוק מה שכתוב... זה לא עבד. לא ממש. קראתי עוד מדריכים, טובים פחות, אבל נשארתי בדיוק באותו מקום.  

אם כי לא בדיוק. במקומות נסתרים בתוכי החלה תנועה שעוד לא זיהיתי. בעת שלמדתי התמקדות היה עלינו להתנסות בעבודה עם אחרים. הזמנתי חברות שהיו במצב דומה לשלי: מחפשות אחר שינוי אבל עוד לא יודעות מהו. מיקדתי אותן, אבל לא רק מיקדתי, אלא עשיתי משהו אחר... נוסף. שאלתי שאלות, התעקשתי במקומות מסוימים, הרגשתי שאני יכולה לעזור להן לתפוס את קצה החוט שלהן. והן באו שוב, ודברים התחילו לקרות בחיים שלהן.  

אבל לא בחיי שלי. כלומר, ככל שיכולתי להעיד על עצמי בזמן ההוא, ההתמקדות היתה רק דבר מעניין שלמדתי, וההגדרה "טיפול" לא באה בחשבון. יש לי רקע בפסיכולוגיה, ועזבתי את התחום מבחירה. בשלב מסוים חשבתי שאחזור לזמן מה לתקשורת. גם זה דבר שקורה לא מעט: החיפוש אחרי החדש נעשה קשה מדי, ומעלה את הצורך לחזור לדברים הבטוחים שעשינו קודם. 

מי שעזרו לי בסופו של דבר היו החברות שלי, אלה שעזרתי להן למצוא קצה חוט. הן שלחו אלי חברות אחרות בהגדרה המשונה: "לכי אליה, היא תדע לעזור." הן האמינו, ולאט למדתי גם אני לבטוח.  

לא גביתי כסף בהתחלה. לא חשבתי שזה ראוי. (פרק 7 עוסק בהרחבה בקשר הגורדי שבין יצירתיות לבין כסף.) גם לא ידעתי איך להגדיר את מה שאני עושה: אם זה לא "טיפול" וגם לא "קואוצ'ינג", אז מה זה בעצם? (הנספח של הספר מתאר מה נולד בעקבות השאלה.)  

במקום זאת המשכתי ללמוד: ביבליותרפיה, קורס הסמכה בהתמקדות, הנחיית קבוצות. והמשכתי לקרוא ולהתכתב עם אנשים שעוסקים ביצירתיות ובהתמקדות בכל העולם. המילה "יצירתיות" משכה אותי – רציתי להבין אותה. ככל שעבדתי עם אנשים רבים יותר, כך למדתי לזהות את המשמעויות החבויות במלים שהם אומרים, לפעמים מבלי משים. כיצד חקר המלים שבהן אדם נוהג להשתמש מאפשר יצירת קשר אל נפשו ואל הכיוון שהוא מחפש. המהות היצירתית ריתקה אותי. קראתי, נחשפתי למחשבות ולדעות, ובעיקר הקשבתי לאנשים שבאו אלי ולמדתי מהם.  

תנועה התחילה בחיי, ואני כבר הייתי עסוקה מכדי להבחין בכך.  

בקליניקה זה קורה שוב ושוב: תנועה מתחילה אצל האדם כמעט מבלי משים. לפעמים זו תנועה צדדית ומאוד לא בטוחה. אלה נפנופי כנפיים מגוחכים, זה לא נראה כמו לעוף, זה דומה יותר למעין קרטוע מוזר. אבל זו ההתחלה.  

לצאת  

אז איך יוצאים לעולם בנפנופים מגוחכים בכנפי-הכאילו שפיתחנו, ומה בכלל אומרים? "תראו, איזה יופי, אני עף..." מי יאמין לנו? הרי אנחנו לא מאמינים לעצמנו. 

הספר עוסק גם בכך. בתנועה בין אמון עצמי לבין בחירה והחלטה. כיוון שתיארתי את מדריכי ה"איך תעשה X בעשרה צעדים", ברור שאינני מציעה מסלול כזה. אני מציעה התבוננות, הכרה והבנת היכולת הטמונה בנו, כבני אדם, לבחור אחרת.  

כדי שהיצירתיות תיעשה לחלק מחיינו ולא משהו שקורה פעם ב... בעת "הארה מופלאה", עלינו לבחור בה שוב ושוב. אני רואה את האנשים שמגיעים אלי עם הלא-כלום שלהם, ואיך הם לומדים לבטוח באותו "משהו" שקיים בהתחלה רק כתחושה (אנחנו משתמשים בהתמקדות כדי לגעת בתחושה זו וליצור עמה מערכת יחסים). זה תהליך שיכול לארוך כמה חודשים, לפעמים שנה. זה הדבר שהם שכחו בילדות: כל הסודות והחלומות וההרגשה העמומה של להיות שונה מאחרים. 

בספר אני משתפת בכמה סיפורים של מי שהסכימו לחלוק את הדרך שעשו. זו לא תבנית שתוכלו לצקת אל חייכם כמות שהיא. אבל לפעמים אנשים אלה יוכלו להעניק לכם השראה, ממש כשם שהעניקו לי. 

בשנים האחרונות אני מלווה גם יוצרים פעילים: חלקם אמנים, אחרים מתחומי העסקים והמדע. אלה מזמנים מבט נוסף על תהליך היצירה השלם: באיזה אופן ניתן לחיות עם היצירה שלך ולנהל איתה מערכת יחסים תקינה? (פרקים 10-8 מתארים זאת בהרחבה.) בספר אתאר את הצורך להיפרד כדי לצמוח: להיפרד מהסימביוזה עם הדבר שאני יוצר, כדי לאפשר לו להתקדם עם פי דרכו.  

אחד היוצרים שעוסק בכתיבה אמר לי על כך: "אני לומד שהספר הוא לא אני. בזמן שאני כותב, הספר הוא כל כך אני עד שאני נבלע בו והוא בי. אבל אני מבין שעלי לשחרר אותו לדרכו, כאילו הוא עוד אחד מילדי שהתבגר כבר." בפרקים האמורים אתאר כיצד לומדים ליצור מרווח ביננו לבין היצירה שיצרנו, על מנת לאפשר לה "ללכת לדרכה".  

הפרקים האחרונים בספר עוסקים במגע של היצירה שנולדה עם העולם שבחוץ: אלה פרקים שעוסקים בקושי של אדם יוצר (בכל תחום) לעזוב את תודעת הפלסטיק הרווחת בעולם, וליצור יצירה אותנטית מבלי לאבד את עצמו.  

והנה חוזר הפחד. או אולי הוא לא חוזר, אלא תמיד נמצא שם, מלווה את הצמיחה של כל דבר חדש: הפחד לא להתאים, הפחד ליפול. אבל יותר מכול – הפחד לעוף.  

שהרי מה יקרה אם זה יצליח?  

ומה אם זה באמת יצליח. הוא יועבר איכשהו אל פנטזיה. אבל איך? אולי יצטרך לחול בו איזה שינוי. איזה מין שינוי יהיה זה? מה יהיה גורלו לאחר מכן? האם יחוש כאב, או שמא יאבד את הכרתו, והאם הוא רוצה בכלל להגיע אל פנטזיה?³ (בסטיאן, גיבורו של מיכאל אנדה ב"סיפור שאינו נגמר") 

אולי נעוף גבוה מדי, ואחרים לא יאהבו אותנו יותר? אולי נתרסק, נקבל ביקורת קטלנית, וזה יכאב? האם בכלל רצינו לעשות את כל הדרך? ומה היה רע במקום הקודם, הבטוח?  

השאלות צפות, מתמלאות באוויר. אני לא יודעת לענות עליהן, אבל הנה –  

אני עפה.  
 
 
רשימת פרקי הספר 

1. להתחיל - הרעיון של אי הידיעה.
2. אהההה! המהות היצירתית ולמה מה שאנחנו מחפשים כבר כאן
3. בחירה, החלטה, מימוש וסוד המגבלה המקדמת
4. ב ת ו ך   לקפוץ לתוך הנהר
5. למה אנחנו אף פעם לא אוהבים את היצירות שלנו? ביקורת, סנגוריה ושיפוט
6. אודות הכישרון  לכל איש יש שם
7. זהב טהור   כסף ויצירתיות
8. מעשה היצירה  פועלים קשיי יום, מלאכים בלילה
9. לצאת לאור  היחסים בין יצירה ליוצרה
10. נקודת ההשקה  המפגש בין היצירה לעולם
11. חיבורים כיצד המהות היצירתית משתלבת בחיים
12. יצירתיות מפלסטיק   תהליך תופס מקום בעולם היצירתי
13. יצירה אותנטית  מבוא לתודעה חדשה.
14. לעשות את הדבר הזה