|
אני מאמינה שהדברים שאדם אוהב מספרים עליו יותר מאשר הלימודים שלמד, המקצוע/ות שרכש או הגדרת הזהות הפורמלית שלו.
יש לי שלושה בנים. הבכור, אופיר, בן 18. הוא אדם חשוב מאוד בהתפתחותי, שכן הוא מלמד אותי לא למהר, להקשיב טוב יותר, להבין שאדם אחר, גם אם הוא בני, שונה ממני. ממנו אני מזהה עד כמה השונות שלנו אלה מאלה היא מה שעושה אותנו כל כך מיוחדים וחד פעמיים. ועד כמה וזה לא קל... לפגוש את השונה.
בני השני, ניתאי, בן 14, הוא המורה שלי למציאת המרכז ולידיעת העוגן הפנימי. הוא אישיות בשלה כבר בגילו, הוא מקבל החלטות אמיצות על הכיוון הנכון לו, והוא מזהה הרבה לפני מה מדויק ומה מסיט מהדרך. אני לומדת ממנו עד כמה עוגן פנימי הוא מה שצריך כדי לנוע רחוק. בני הצעיר, מיכאל, בן 9, הוא שיעור מהלך בתנועה יצירתית. הוא נע במרחבים יצירתיים בלי הגבלה, כותב סיפורים, מצייר ומפסל, משליך את מה ש"משעמם" לטובת מה שמרגש. הוא יודע להפריד בין מסגרת שתומכת ומקדמת אותו לבין מסגרת מגבילה וחוסמת, והוא לא מפחד להתנסות. שלושת בניי הם אהבתי הגדולה, לצד אוהד, בעלי. עליו הייתי יכולה לכתוב ספר, ובמסגרת הזו אציין שיש בו את כל מה שסיפרתי על ילדיי, ועוד הרבה יותר. הוא מוסיף לחיי את ההבנה המוסרית – של סדרי עדיפויות וידיעה פנימית על נתינה. הוא מלמד אותי על חשיבות המידה הנכונה: איך לא לנסות להיות "גדול יותר, חזק יותר, חשוב יותר", אלא לשמור על אותנטיות ורגישות כלפי אחרים. הוא איש חינוך (מנהל הפנימיה הטיפולית "נוה צאלים") ופסיכולוג קליני, אך גם רוכב אופנוע ואיש ים, שתמיד מוכן לצאת למסעות בלתי שגרתיים.
אני אוהבת ספרים שמדברים בשפה של בני אדם ומציעים עומק וגישה אל הנפש.
אני אוהבת לכתוב – גם דברים שמתפרסמים, וגם כאלה שנמצאים במגירה.
אני אוהבת לטייל בשדות עם שתי הכלבות שלנו
אני נהנית ממפגשים עם אנשים שמוכנים לחשוף את מי שהם מעבר לעטיפות.
אני אוהבת את החברות שלי. קרן, ענבל, איגי, מעיין, תמר, מיכל ועוד. הן מעשירות אותי בכל שיחה הרבה יותר מתוכניות לימודים מתקדמות.
חיי המקצועיים נחלקים לשתי תקופות: התקופה הראשונה היתה מפגש עם עולם התקשורת. עבדתי כעיתונאית וכעורכת במגוון כלי תקשורת, בין היתר: עיתון "חדשות", "ידיעות אחרונות", מערכת עובדה, עריכת "נכון לעכשיו", עריכת הירחון "הורים וילדים", עריכת ספרים ועוד. מפגשים אלה העשירו את הבנתי בנוגע ליכולת להפיק ולהוציא לאור: יכולת שתמיד דורשת ויתור... על המושלם לטובת האפשרי. למדתי עד כמה עולם התקשורת "מעכל" חומרים במהירות ועובר לחומרים הבאים, עד כמה קשה להעמיק ולהקנות משמעות לדברים כשהכול כל כך מהיר... ידיעה זו משמשת אותי בעבודתי הנוכחית עם אמנים ויוצרים. בשבע השנים האחרונות אני עוסקת בעבודה טיפולית, יעוצית והנחייתית. בין השאר:
אני מזהה שהאישי והמקצועי... מתחברים.
לפעמים עלי לעצור פשוט כדי להקשיב לעצמי. להקשיב להדהוד של קולות שונים מהעולם בתוכי.
לפעמים אני רצה ורוקדת בלי לחשוב, ונהנית מעצם ההתנסות בחיים, במפגשים, בלימודים.
החיבורים הבלתי צפויים של החיים מרגשים ומפתיעים אותי. אני מניחה ל"זה" שבתוכי להנחות את דרכי, בכל מפגש טיפולי ובכל סדנה ומפגש לימודי.
האנשים שאני פוגשת בדרך לימדו אותי להיות צנועה וגם אופטימית: המון דברים קורים בלי שתכננתי, או בניגוד לתוכניותי, מטופלי ותלמידי לוקחים אותי לארצות לא נודעות, למסעות בלתי אפשריים שמתגלים כאפשרות הטובה ביותר עבורם, ולכן גם עבורי. וכמה טוב שזה כך. |
|
|
|
מקורות השראה וטכסטים אישיים |
אודות רונה רענן שפריר |
